החלטה בתיק דנג"ץ 1911/14

1.        עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.1.2014 בבג"ץ 8766/11, שניתן מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים י' דנציגר ו-י' עמית (להלן - פסק הדין). פסק הדין עוסק בפן מסוים של אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר המגיעות לפתחו של בית משפט זה: זכויותיהם של ניצולי השואה בישראל, המצויים ברובם הגדול בגיל מתקדם ביותר, ואשר מספרם הולך וקטן, למרבה הצער, בחלוף השנים. ביתר פירוט, ברקע פסק הדין עומדים ההבדלים בין הפיצויים והתגמולים הניתנים לניצולי שואה מהרשויות בגרמניה, לבין אלה הניתנים לניצולים בישראל, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן - חוק נכי רדיפות הנאצים). 

2.        בפסק הדין נדון עניינה של העותרת 1 (להלן - העותרת), ניצולת שואה, אשר עלתה לארץ בשנת 1947, וכיום היא מאושפזת במוסד סיעודי לתשושי נפש (העותר 2 הוא אפוטרופסה ובנה של העותרת (להלן - העותר), והעותר 3 הוא בנה הנוסף). העותרת הוכרה ביום 12.1.1955 כקרבן רדיפות הנאצים בהתאם לחוק הגרמני לתשלום פיצויים לקרבנות רדיפות הנאצים משנת 1953, ה-BEG (להלן - חוק הפיצויים הגרמני). בהחלטה שניתנה מטעם הרשויות בגרמניה בעניינה של העותרת, נקבע כי החל מחודש ספטמבר 1941 ועד חודש אפריל 1945 היא הייתה במחנות ריכוז שונים, שנתיים מן התקופה באושוויץ, וכי בין החודשים אפריל 1945 למאי 1947 שהתה במחנה עקורים בהנובר שבגרמניה. ממועד הכרתה בשנת 1955 כזכאית לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים הגרמני, מקבלת העותרת גמלה חודשית מגרמניה. לפני מספר שנים, בשל החמרה במצבה הרפואי, נעתרו הרשויות המוסמכות בגרמניה לבקשת העותרת להגדיל את שיעור הגמלה החודשית המשולמת לה. עם זאת, הרשויות בגרמניה דחו בקשה של העותרת להכרה במחלות נוספות, לרבות מחלת האלצהיימר שממנה היא סובלת, לעניין הגמלה המשולמת. משכך, פנה העותר אל הרשויות בישראל בתביעה לתשלום תגמולים לעותרת מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים. אלא, שהמשיב 3, משרד האוצר (להלן - משרד האוצר), והרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן - הרשות לזכויות ניצולי השואה), השיבו לעותר כי הואיל והעותרת מקבלת גמלה מגרמניה היא אינה עומדת בתנאי הסף של חוק נכי רדיפות הנאצים. יוער, כי בעתירה שלפניי צוינה כמשיבה 7 "היחידה לשיקום נכים ע"פ חוק רדיפות הנאצים". זאת, חלף הרשות לזכויות ניצולי השואה, שהייתה המשיבה 7 בהליך נשוא העתירה. ברי, שבהתאם להוראת תקנה 2 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, המשיבים לעתירה לדיון נוסף הם בעלי הדין שנטלו חלק בהליכים הקודמים לפני בית משפט זה ושאינם העותר.

3.        אי לכך, הוגשה על ידי העותרים עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק בה נטען לאפליה בין ניצולי שואה הזכאים לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לבין ניצולי שואה הזכאים לגמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני. בהסתמך על הכספים אותם קיבלה ממשלת ישראל מכוח הסכם השילומים שעליו חתמה עם הרפובליקה הפדרלית הגרמנית בשנת 1952 (להלן - הסכם השילומים), נטען בעתירה, כי בכל רכיב לו העותרת אינה זכאית לפי חוק הפיצויים הגרמני יש לקבוע כי היא זכאית לו על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. העותרים טענו כי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ניתן סיוע במימון האשפוז לחולי מחלת האלצהיימר, בנוסף למחלות נפש אחרות - וזאת, בשונה מחוק הפיצויים הגרמני. עוד נטען בעתירה לאפליה בין זכאי חוק נכי רדיפות הנאצים שאינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לשם קביעת שיעור השתתפותם העצמית במימון הוצאות האשפוז, לבין ניצולי שואה מאושפזים אחרים, וביניהם העותרת. בעתירתם ביקשו העותרים כי בית המשפט יורה למשרד האוצר, לרשות לזכויות ניצולי השואה, ולמשיב 5, משרד הבריאות, לשאת בעלויות אשפוז העותרת במוסד הסיעודי; כי ייקבע שהעותרת זכאית להחזר תשלומי המע"מ שנגבו בגין אשפוזה; וכן, כי ייקבע שישולמו לעותרת תשלומים נוספים על ידי המשיבה 8, הקרן לרווחת ניצולי השואה.    

4.        בעתירה נתקיימו מספר דיונים והוצא צו על תנאי. במסגרת ההליך, התבקשו כלל המשיבים לבחון את האפשרות לסייע לעותרת בעניין הוצאות האשפוז. בעקבות כך, אישרה ועדת חריגים במשרד הבריאות הקצאה של מה שידוע כ"קוד" חריג עבור העותרת, באופן שיאפשר את המשך אשפוזה במוסד הסיעודי בתעריף חודשי מוזל. עם זאת, נוכח הכנסותיה של העותרת נקבע כי ההשתתפות העצמית של העותרת בהוצאות אשפוזה תעמוד על 100 אחוזים.

5.        העתירה נמחקה פה אחד. בפסק הדין שב ואימץ בית המשפט את הפרשנות שניתנה בפסיקה קודמת להסכם השילומים, ולפיה הכספים שהתקבלו מכוחו "ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי לשם הגשמתם של יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה" (ע"א 7686/12 רובינסון נ' מדינת ישראל, פיסקה נ"ח (13.1.2014); בג"ץ 4519/00 בן-ארדוט נ' ראש הממשלה (12.10.2000)). בית המשפט עמד על ההבחנה, שמקורה בהסכם השילומים, בין ניצולי שואה המקבלים גמלה לפי חוק הפיצויים הגרמני, לבין ניצולים המקבלים תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. הוסבר כי מדובר בשני מסלולי פיצוי מקבילים ונפרדים, שאינם זהים, כך שלכל מסלול הסדרים משלו ומערך הטבות שונה. בית המשפט הבהיר כי על פי המצב המשפטי "שעה שנשתייך פלוני לאחד ממסלולי הפיצוי, זכאי הוא, בהתאם לתנאיו, למכלול ההסדרים המוקנים בו, אך לא אלה שבמסלול האחר" (פיסקה כ"א לפסק הדין). בהתאם לכך נקבע, כי מאחר שהעותרת מקבלת גמלה מהרשויות בגרמניה אין היא זכאית לתגמולים ולהטבות גם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, לרבות בקשר למימון אשפוזה. בית המשפט ציין כי אומנם חוק נכי רדיפות הנאצים מיטיב יותר עם הזכאים לפיו בכל הקשור לפיצויים בגין מחלת האלצהיימר, אך קבע כי אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לאפליה בין ניצולי השואה הזכאים לפי חוק זה לבין הזכאים לפי חוק הפיצויים הגרמני. בית המשפט הוסיף והעיר, בין היתר בהסתמך על מסקנות דו"ח ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי שואה בראשות השופטת (בדימוס) דליה דורנר (2008), כי לאורך שנים היו אלה דווקא הזכאים לפי חוק הפיצויים הגרמני שזכו להטבות משמעותיות העולות באופן ניכר על אלה ששילמה מדינת ישראל על פי חוק נכי רדיפות הנאצים (ראו גם בג"ץ 5263/94 הירשנזון נ' שר האוצר, פ"ד מט(5) 837 (1996); בג"ץ 2315/97 פכר נ' שר האוצר (9.12.1997)). מאותם טעמים נדחתה טענת העותרים בנוגע לאפליה בין ניצולי שואה הזכאים למימון אשפוזם מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, ואשר אינם נדרשים ל"מבחן הכנסה" לשם קביעת שיעור השתתפותם בעלויות האשפוז, לבין ניצולי שואה אחרים, כגון העותרת. הסדר זה, כך הוסבר, מהווה גם הוא חלק ממכלול ההטבות להן זכאים ניצולי השואה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. נוכח המסגרת החוקית הקיימת לגבי שני מסלולי הפיצוי, ולאור הפערים בסיוע שניתן מכוח ההסדרים הללו לאורך השנים, סבר בית המשפט כי גם בסוגיה זו אין מקום להתערבותו. בפסק הדין נדחתה גם הדרישה למתן פטור מתשלום מע"מ בגין אשפוזה של העותרת, וזאת לאחר שלא נמצאה עילה בדין למתן פטור כאמור. בשולי הדברים צוין, כי יש מקום שבנקודת זמן זו תפעל המדינה לקירוב והשוואה ככל הניתן של מסלולי הפיצוי השונים, וכי הנושאים שנדונו בעתירה ראויים לבחינה נוספת של הגורמים הנוגעים בדבר.   

6.        בעתירה שלפניי מבוקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. העותרים שבים וטוענים כי קיימת אפליה פסולה בין ניצולי שואה אשר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים זכאים להשתתפות בעלויות האשפוז בגין מחלת האלצהיימר, לבין ניצולי שואה שלפי חוק הפיצויים הגרמני אינם זכאים להשתתפות מסוג זה. נטען כי פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, כך שהוא מוביל ליצירת תת-קבוצות שונות של ניצולים בין אלו שהגיעו לישראל עד ליום 1.10.1953 (המועד שנקבע בהסכם השילומים). עוד נטען, כי לא ראוי היה שבית המשפט יתחשב ביתרון שקיבלו זכאי חוק הפיצויים הגרמני בעבר, וזאת בייחוד לאור העובדה שבמשך השנים, על פי הטענה, צומצמו הפערים בין ההטבות להן זכאים הניצולים לפי הסדרי הפיצוי השונים. יצוין, כי ביום 28.5.2014 הגיש העותר בקשה להגשת תצהיר משלים והוספת פרטים נוספים בעתירה לדיון נוסף.

7.        דין העתירה לדיון נוסף להידחות. לאחר שבחנתי את טיעוני העותרים ופסק הדין נושא העתירה, אינני סבור כי מתקיימים במקרה זה התנאים לקיום דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן, שבית משפט זה יידרש אליו רק כאשר ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת, או שבהלכה שנפסקה יש חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים במיוחד. תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא. בפסק הדין לא נקבעה הלכה משפטית חדשה או הלכה מן הסוג המקים עילה לדיון נוסף (למשל, דנג"ץ 1585/14 עיריית ראשון לציון נ' שר הפנים (19.3.2014)). זאת, חרף היותו של הנושא בו עוסק פסק הדין חשוב ורגיש (דנ"א 605/14 מנגל נ' משרד האוצר, פיסקה 10 (26.2.2014)). מדובר בפסק דין המעוגן בניתוח מקיף ומפורט של הנתונים העובדתיים וההלכות המשפטיות הרלוונטיות. פסק הדין הולך במסלול שהותווה בפסיקה קודמת לעניין ההבדל בין הזכויות לפי חוק הפיצויים הגרמני לבין אלה שלפי חוק נכי רדיפות הנאצים. זאת ועוד, טענות העותר הן טענות ערעוריות במהותן המכוונות נגד נכונות ההכרעה בפסק הדין, ורובן ככולן אף עמדו לפני שופטי ההרכב. טענות אלה אינן מצדיקות עריכת דיון נוסף, שהרי אין המדובר במסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף על פסקי דין של בית המשפט העליון (דנ"מ 8141/13 גזית נ' משרד הביטחון - אגף השיקום, פיסקה 6 (25.5.2014)). אוסיף, כי נתתי משקל אף לעובדה שפסק הדין ניתן פה אחד (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פיסקה 9 (22.4.2012)).

8.        דומה כי קיימת תמימות דעים באשר לחשיבות הסיוע לניצולי השואה ולשיפור רווחתם, במיוחד לאור גילם המתקדם. עם זאת, סבורני, כאמור, שאין פסק הדין מקים עילה לעריכת דיון נוסף. אף החומר הנוסף, שתיאורו הובא על ידי העותרים, ושברצונם להגישו, אין בו כדי לשנות.  

           העתירה נדחית.

           ניתנה היום, י"א בסיון התשע"ד (9.6.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   דז

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: